שאלה מצויינת! בשנה האחרונה, לצד מצעדי הגאווה הוותיקים בערים הגדולות, התקיימו לראשונה מצעדי גאווה בערים רבות בארץ. מצעדים אלה אורגנו על ידי פעילים מקומיים, ללא תמיכה מהרשות המקומית. בחלק מהמקרים העירייה אפילו הערימה קשיים רבים על קיום המצעד.
השורה התחתונה: ללא תמיכה מהרשות המקומית, קשה מאוד להרים אירוע כזה.
השאלה היא האם העירייה בכלל צריכה לממן מצעדי גאווה?
לרשות המקומית יש שליטה במרחב הציבורי ובמתקנים הציבוריים, לכן היא יכולה לאפשר לתושביה לממש את חופש הביטוי שלהם, או לחילופין להגביל את הזכות הזאת. כך למשל, במקרים רבים עיריות הציגו למארגני הפגנות או מאהלי מחאה תנאים מכבידים לקיום או אסרו על תושבים להשתמש בשטחים ובמתקנים ציבוריים לצורך דיונים בנושאים מעוררי מחלוקת. הצנזורה גולשת גם לרשת: כך למשל, דפי הפייסבוק של ראשי עיריות יכולים לחסום גולשים המביעים עמדות ביקורתיות כלפי מדיניות העירייה.
חופש הביטוי הוא ערך יסוד בחברה דמוקרטית, ולכן ראוי שהעירייה תשמור על המרחב הציבורי כבמה להחלפת מסרים ותימנע מהצבת דרישות שיסכלו את זכות ההפגנה או יהפכו אותה לזכות לעשירים בלבד. את חופש הביטוי יש להגביל רק במקרים ברורים של הסתה לגזענות או לאלימות.
שני היבטים מרכזיים בהקשר לשוויון המגדרי ברמה המוניציפאלית הם שיעור הנשים במועצות המקומיות, ונוכחותן של נשים במרחב הציבורי. לגבי הנושא הראשון, הנתונים לא מעודדים: השיעור הממוצע של נשים בקרב כלל חברי המועצות ברשויות המקומיות הוא כ-13.5% בלבד. שיעור זה נמוך אפילו בהשוואה לייצוגן בכנסת.
גם הנושא השני אינו מעודד. בשנים האחרונות תופעות ההדרה וההפרדה המגדרית במרחב הציבורי מתפשטות ומתרחבות, כשחלק מהרשויות המקומיות אינן עושות די כדי למנוע את התופעה.
היבטים נוספים של פגיעה בשוויון המגדרי על ידי רשויות מקומיות הם אפליה בשכר של עובדות עירייה לעומת עובדים, חלוקה מפלה של תקציבים בספורט, ומתן רישיון לעסקים שיש בהם ניצול והחפצה של נשים.
בכל התחומים האלה, לרשות המקומית יש כוח וסמכות לנקוט צעדים מעשיים שיקדמו את השוויון וימנעו פגיעה בזכויות נשים. על הרשות להימנע מתמיכה בהדרת נשים מהמרחב הציבורי או בהפרדתן, ולהיאבק מול ניסיונות לכפות זאת בשטחה. על הרשות גם לוודא שהקריטריונים לחלוקת תקציביה הם שוויוניים.
עיר היא בהגדרתה מרחב פלורליסטי, אולם לא פעם יש כאלו שמבקשים ליצור מרחב מתבדל ולהדיר מהעיר תושבים של יישובים סמוכים. כך למשל, עיריות ניסו להגביל את הכניסה לפארקים עירוניים לתושבי העיר בלבד ולהדיר מהם תושבי יישובים סמוכים (חרדים או ערבים), או ביקשו לגבות דמי כניסה מתושבי חוץ. במקרה אחר, קאנטרי קלאב עירוני סירב למכור מנויים לתושבים ערבים מהיישוב הסמוך, אך אפשר הרשמה לתושבי יישוב יהודי סמוך.
רשות מקומית אמנם אחראית על מתן שירותים מסוימים לתושביה בלבד, אולם רשות המעוניינת לנקוט מדיניות המכבדת זכויות אדם צריכה להקפיד שהמרחב הציבורי והמתקנים שלה ייפתחו לכל המעוניין, ולהימנע משימוש בקריטריון של "תושב המקום" כדי לקבע הפרדה והדרה של תושבי חוץ. חשוב לזכור שלא פעם גבולות השיפוט המוניציפליים מהווים גם קו הפרדה בין אוכלוסיות על בסיס לאום, דת או מעמד כלכלי.
בערים רבות פועלות היום מצלמות מעקב, המשדרות בשידור ישיר את המתרחש במרחב הציבורי למוקד שמפעילה העירייה. הסיבות להצבת המצלמות משתנות בין עיר לעיר: לעתים הן נועדו להגביר את תחושת הביטחון במרחב הציבורי; לעתים – לסייע לעירייה באכיפת עבירות חניה; במקרים אחרים מוצבות מצלמות בבתי ספר כדי למנוע אלימות.
ברור כי הצבת מצלמות במרחב הציבורי פוגעת בפרטיותם של התושבים. הדבר בעייתי במיוחד כאשר מדובר בקטינים. לפיכך יש לבחון אם המטרות להצבת המצלמות, כגון הגברת הביטחון או מניעת אלימות, מצדיקות את הפגיעה בפרטיות; אם הצבת המצלמות אכן מסייעת בהשגתן; ואיך אפשר לצמצם את הפגיעה בפרטיות ככל האפשר. לפני הצבת מצלמות ראוי לקיים דיון מעמיק, הכולל שיתוף והתייעצות עם הציבור.
מה הציבור חושב?
05
האם מותר לעירייה להגביל את השימוש בפארקים ציבוריים רק לתושבי העיר?
שאלה מצויינת! בשנה האחרונה, לצד מצעדי הגאווה הוותיקים בערים הגדולות, התקיימו לראשונה מצעדי גאווה בערים רבות בארץ. מצעדים אלה אורגנו על ידי פעילים מקומיים, ללא תמיכה מהרשות המקומית. בחלק מהמקרים העירייה אפילו הערימה קשיים רבים על קיום המצעד.
השורה התחתונה: ללא תמיכה מהרשות המקומית, קשה מאוד להרים אירוע כזה.
השאלה היא האם העירייה בכלל צריכה לממן מצעדי גאווה?
לרשות המקומית יש שליטה במרחב הציבורי ובמתקנים הציבוריים, לכן היא יכולה לאפשר לתושביה לממש את חופש הביטוי שלהם, או לחילופין להגביל את הזכות הזאת. כך למשל, במקרים רבים עיריות הציגו למארגני הפגנות או מאהלי מחאה תנאים מכבידים לקיום או אסרו על תושבים להשתמש בשטחים ובמתקנים ציבוריים לצורך דיונים בנושאים מעוררי מחלוקת. הצנזורה גולשת גם לרשת: כך למשל, דפי הפייסבוק של ראשי עיריות יכולים לחסום גולשים המביעים עמדות ביקורתיות כלפי מדיניות העירייה.
חופש הביטוי הוא ערך יסוד בחברה דמוקרטית, ולכן ראוי שהעירייה תשמור על המרחב הציבורי כבמה להחלפת מסרים ותימנע מהצבת דרישות שיסכלו את זכות ההפגנה או יהפכו אותה לזכות לעשירים בלבד. את חופש הביטוי יש להגביל רק במקרים ברורים של הסתה לגזענות או לאלימות.
שני היבטים מרכזיים בהקשר לשוויון המגדרי ברמה המוניציפאלית הם שיעור הנשים במועצות המקומיות, ונוכחותן של נשים במרחב הציבורי. לגבי הנושא הראשון, הנתונים לא מעודדים: השיעור הממוצע של נשים בקרב כלל חברי המועצות ברשויות המקומיות הוא כ-13.5% בלבד. שיעור זה נמוך אפילו בהשוואה לייצוגן בכנסת.
גם הנושא השני אינו מעודד. בשנים האחרונות תופעות ההדרה וההפרדה המגדרית במרחב הציבורי מתפשטות ומתרחבות, כשחלק מהרשויות המקומיות אינן עושות די כדי למנוע את התופעה.
היבטים נוספים של פגיעה בשוויון המגדרי על ידי רשויות מקומיות הם אפליה בשכר של עובדות עירייה לעומת עובדים, חלוקה מפלה של תקציבים בספורט, ומתן רישיון לעסקים שיש בהם ניצול והחפצה של נשים.
בכל התחומים האלה, לרשות המקומית יש כוח וסמכות לנקוט צעדים מעשיים שיקדמו את השוויון וימנעו פגיעה בזכויות נשים. על הרשות להימנע מתמיכה בהדרת נשים מהמרחב הציבורי או בהפרדתן, ולהיאבק מול ניסיונות לכפות זאת בשטחה. על הרשות גם לוודא שהקריטריונים לחלוקת תקציביה הם שוויוניים.
עיר היא בהגדרתה מרחב פלורליסטי, אולם לא פעם יש כאלו שמבקשים ליצור מרחב מתבדל ולהדיר מהעיר תושבים של יישובים סמוכים. כך למשל, עיריות ניסו להגביל את הכניסה לפארקים עירוניים לתושבי העיר בלבד ולהדיר מהם תושבי יישובים סמוכים (חרדים או ערבים), או ביקשו לגבות דמי כניסה מתושבי חוץ. במקרה אחר, קאנטרי קלאב עירוני סירב למכור מנויים לתושבים ערבים מהיישוב הסמוך, אך אפשר הרשמה לתושבי יישוב יהודי סמוך.
רשות מקומית אמנם אחראית על מתן שירותים מסוימים לתושביה בלבד, אולם רשות המעוניינת לנקוט מדיניות המכבדת זכויות אדם צריכה להקפיד שהמרחב הציבורי והמתקנים שלה ייפתחו לכל המעוניין, ולהימנע משימוש בקריטריון של "תושב המקום" כדי לקבע הפרדה והדרה של תושבי חוץ. חשוב לזכור שלא פעם גבולות השיפוט המוניציפליים מהווים גם קו הפרדה בין אוכלוסיות על בסיס לאום, דת או מעמד כלכלי.
בערים רבות פועלות היום מצלמות מעקב, המשדרות בשידור ישיר את המתרחש במרחב הציבורי למוקד שמפעילה העירייה. הסיבות להצבת המצלמות משתנות בין עיר לעיר: לעתים הן נועדו להגביר את תחושת הביטחון במרחב הציבורי; לעתים – לסייע לעירייה באכיפת עבירות חניה; במקרים אחרים מוצבות מצלמות בבתי ספר כדי למנוע אלימות.
ברור כי הצבת מצלמות במרחב הציבורי פוגעת בפרטיותם של התושבים. הדבר בעייתי במיוחד כאשר מדובר בקטינים. לפיכך יש לבחון אם המטרות להצבת המצלמות, כגון הגברת הביטחון או מניעת אלימות, מצדיקות את הפגיעה בפרטיות; אם הצבת המצלמות אכן מסייעת בהשגתן; ואיך אפשר לצמצם את הפגיעה בפרטיות ככל האפשר. לפני הצבת מצלמות ראוי לקיים דיון מעמיק, הכולל שיתוף והתייעצות עם הציבור.
ומה אתם חושבים?
